ב-23 ביוני 2018 בעט טוני קרוס כדור מסובב לרשת של נבחרת שבדיה והצליח לסדר את ה-1:2 שהיה לנצחון היחיד של המאנשאפט במונדיאל 2018. השמחה שפרצה אז בדקה ה-95 השכיחה רק לרגע את חוסר התכלית הגרמנית ואת הייאוש שתקף את כל אלו שרצה בנצחונה וצפו במשחק. תמיד נחמד לנצח, ועוד עם שער לקראת תום תוספת הזמן, אבל כל אוהד עם היכרות מינימלית של מערכי משחק הבין שלא כל יום שבדיה, שהנס שהתרחש בסוצ'י הוא רק נס, שככה אי אפשר להמשיך לשלב הבא, וכך הצליחו נצחון דרום קוריאני והדחה גרמנית שלא להפתיע אף אחד.
ב-23 ביוני 2021, שלוש שנים בדיוק אחרי הנצחון המשכר, הצליח טוני קרוס להיות שם שוב, קרוב לשער, ולבעוט בעיטה חדה לכיוונו. הדמיון בין שני המשחקים היה הצד ממנו בעט קרוס לשער, ההבדל היה הכדור, שלפני שלוש שנים מצא עצמו בתוך הרשת והעניק כמה שעות של נחת ותקווה לפני שדרום קוריאה הגיעה והדיחה, ושאתמול עבר לאורך השער ויצא החוצה. גם הפעם שיחקו הגרמנים לרוחב, לא הצליחו לחדור את ההגנה ההונגרית שאטמה כל רווח אפשרי אחרי העליות ליתרון, ונאלצו להסתפק בדאבל-פסים, כשגם הפעם היתה תקווה שהבעיטה הזו, אולי של קרוס, תעשה שוב את העבודה.
אז טוני קרוס לא היה שם כדי לסגור עניין, אבל בסופו של דבר הצליחו המחליפים לעשות את העבודה, להיות שותפים מלאים לשער המכריע ולסגור עניין. נקודה אחת, זה כל מה שיוגי לב היה זקוק לו על מנת לעלות לשלב הבא. בסוף זה תמיד הוא, גם מול שבדיה וגם מול הונגריה, שמצליח לרכז הכל סביב עצמו. המשחק אתמול, כמו כל משחק אפשרי אחר בשלב הנוקאאוט, עשוי להיות משחקו האחרון של לב כמאמן נבחרת גרמניה. משנה של חמש עשרה שנה מתרכזת לתשעים דקות נטולות מחץ וחילופים שדוחים במעט את קץ הקריירה, לכל הפחות לתשעים הדקות הקרובות.
המשחק המותח, למרות ההעפלה הדרמטית של גרמניה, לא הצליח להאפיל על החוליגנים מאחורי השער שקראו קריאות הומופוביות ביציעים. ההחלטה של אופ"א לאסור על הארת האליאנץ ארנה בצבעי הקשת הצליחה להשניא עוד יותר את הארגון שממילא לא יימצא לו לעולם מקום בלבי. קמפיין ה'לא לגזענות' שהריצו במשך שנים מתגמד עד נעלם אל מול גישתם הסלחנית לחקיקות אנטי-להטביו"ת, כמו אלו שפוגעות באופן ישיר במי שהשלטון ההונגרי מעוניין לפגוע, והכל בשם שמרנות מחליאה שמסרבת להביט לעולם בעיניים ומבקשת להחזיר עטרה ליושנה, מה שהיא לא תהיה. ההיסטוריה מצליחה להזכיר לנו בכל פעם מחדש – אם מוכנים להיזכר – מי היו אלה שביקשו לחזור לימי תפארת העבר ואיך הם מצליחים להופיע מחדש בעולם המודרני. לזהות ולהיזהר.
גורצקה ידע בדיוק מה הוא עושה אחרי שהבקיע את השער. במאי האחרון, בראיון ל'פלייבוי', התייחס גורצקה להומוסקסואליות בכדורגל והביע תקווה שבקרוב ייצאו שחקנים בכירים מהארון. "זה יסלול את הדרך לרבים שלא מעוניינים עוד להתחבא", אמר אז גורצקה, בניגוד לחברו הפורש פיליפ לאם שהביע התנגדות ליציאת שחקנים פומבית מהארון בשל חוסר הקבלה לעניין בכדורגל ובסביבתו. הלב שיצר גורצקה בעזרת אצבעותיו ושאותו הפנה ישירות אל עבר החוליגנים ההונגרים ביציע אותת דבר אחד בלבד: אתם תקללו, תנסו לבזות ולהשפיל, אנחנו בתמורה ניתן אהבה.
האצטדיון במינכן לא הואר בצבעי הגאווה, אך מהרגע בו הודיעה אופ"א על סירובה להארה החלו מועדוני כדורגל בכל רחבי גרמניה להודיע כי ביום המשחק יאירו את אצטדיוניהם באורות הגאווה כאות סולידריות ומחאה נגד אופ"א, השלטון ההונגרי וכל מי שעדיין לא מאמין שגיי איז אוקיי. היו שם בורוסיה דורטמונד ובורוסיה מנשנגלאדבך, פרוייסן מונסטר ופ.צ האלה, אפילו ברוט-וייס ארפורט עם העבר הבעייתי הלכו עם הצד הנכון.
כולם מכירים את היציאה המפורסמת של תומס היצלספרגר, הכדורגלן הגרמני המפורסם ביותר שעשה זאת, מעטים מחוץ למזרח גרמניה שמעו על מרכוס אורבן – ממש לא קרוב משפחה של ויקטור אורבן – ששיחק לאורך כל קריירת המשחק שלו ברוט-וייס ארפורט, שיצא מהארון בשנת 2007 ושמדבר באירועים ציבוריים על הקשיים של שחקני כדורגל הומוסקסואלים. אורבן הוא דובר וקמפיינר בנושאי גיוון בספורט ובמקומות עבודה, בשנת 2008 פורסמה הביוגרפיה של אורבן תחת השם 'השחקן הנחבא: סיפורו של הכדורגלן הגיי מרכוס אורבן'.
"הלוואי והיה לי סמל שכזה בגיל צעיר", אמר אורבן בהתייחסותו לרעיון הארת האצטדיון במינכן בצבעי הקשת ביום המשחק, "שמראה לי: הכל אפשרי, אתה יכול להיות שונה". אורבן יודע על מה הוא מדבר: בשנת 1994 סיפר לבני משפחתו, שלוש עשרה שנים מאוחר יותר אזר אומץ ויצא באופן פומבי בראיון לעיתון 'וולט אם זונטאג'. היום אפשר למצוא את אורבן בברלין, חי עם בן זוגו ומשחק כדורגל בקבוצת הוותיקים (מעל גיל 40) של הרטה ברלין.
לאורבן לא היה סמל שכזה, אצל אורבן ההונגרי יושלך סמל שכזה לפח. אבל אנחנו לא בהונגריה, גם לא לאון גורצקה, והתגובות האוהדות לאקט האהבה המחאתי בו בחר מזכירות לו ולנו שיש עוד הרבה עבודה לעשות, אבל לפחות כאן, בגרמניה, אפשר להיות אופטימיים.
רמת האופטימיות מהיכולת המקצועית, לעומת זאת, יכולה להטעות. חמישה שערים ספגו הגרמנים בשלב הבתים, האנגלים עם אפס שערי חובה, משחק שמינית הגמר ייערך בלונדון ויעניק יתרון ביתיות לאנגלים, וחוסר התכלית של מרכז השדה הגרמני גורם לנו להאמין שגם שמינית הגמר תיכנס לקטגוריית 'המשחק האחרון בקריירה של יוגי כמאמן נבחרת גרמניה'. אף אחד לא יופתע אם זה יקרה, אחרי הכל זוכה נבחרת גרמניה הנוכחית לכינוי 'Baustelle' (אתר בנייה) בשל השינויים הרבים שנערכו ונערכים בסגל.
"אנחנו ניראה אחרת מאשר היום, את זה אני יכול להבטיח לכם", אמר לב במסיבת העיתונאים לאחר משחק ההעפלה. בסך הכל ביקש לב לעבור את השלב הראשון, לעלות לשמינית הגמר מבית בו משתתפות אלופת העולם ואלופות אירופה. שש דקות לסיום הקריירה שלו קיבל יוגי הארכה לתשעים דקות נוספות, לכל הפחות. איך הוא יפרוש מאימון הנבחרת – זו כבר תהיה הירושה שלנו.