ערן לוי מנסה להפחית בחשיבות נצחון הבכורה של באיירן מינכן העונה. לא ברור אם הוא מצליח
אני זוכר את הדרבי הראשון שלי כאילו היה אתמול: צבי שריר שרק, המשחק נפתח, השמיים גם. גשם חתולים וכלבים שלא הפסיק לרדת, כמעט לאורך כל המחצית הראשונה, מחצית מלאה בבוץ, מים וכדורים שנתקעים בשלוליות כי מי חשב אז על ניקוז בבלומפילד.
׳דרבי המטריות׳ הסתיים עם 0:2 למכבי, עם השער האגדי, וולה מהאוויר בתוך הרחבה של אבי כהן שסידר לו חוזה עם ליברפול. וכמה שרציתי שימשיכו להבקיע, שהמשחק יסתיים עם עשרה שערים מצידי, רק שיהיו בשער של הפועל, לראות את ב׳רנו אומלל ואת אקהויז גמור, רציתי שהקבוצה שהתחלתי לאהוד לא מזמן תהיה הקבוצה הכי מפחידה בעולם, שדרבי יהיה ה-משחק בו היא מפרקת את האויבת הכי גדולה שלה, בלי הכרה. ואבא שלי, אוהד הפועל, עמד ביציע יחד איתי, ראה אותי מקבל באהבה את היריבה ואת תוכניתו המקורית נכשלת, שמע אותי מייחל בקול ואמר ״זה לא באמת מעניין אם זה ככה״.
אחרי יותר מארבעים שנה אני רואה את באיירן מינכן מבקיעה שמיניה לשאלקה במחזור הפתיחה, ולא מרגיש אותו הדבר. וזה בכלל לא משנה אם באיירן היא הקבוצה שלי או לא (היא לא), אבל את הדורסנות שרציתי ממכבי של דצמבר 78׳ אני לא מאחל לעצמי מאף אחת ב-2020. אוהדי הרטה כנראה לא יבחלו בשמיניה ששאלקה ספגה, אולי לא שמעו בברלין על ׳משונאיי אשמר בעצמי׳.
(למה שונאים בהרטה את שאלקה? התשובה בלינק: https://tinyurl.com/y3kmw6g5)
בסך הכל עומדת באיירן מינכן בציפיות ממנה, גם מאוהביה וגם משונאיה שעדיין מתחזקים אותן. חלפו פחות משלושים ימים מאז הזכיה בליגת האלופות, וכמובן שה-0:1 הקטן בגמר לא מתקרב אפילו לשלישיה בחצי הגמר ולשמיניה (עוד פעם שמיניה?) ברבע הגמר. חלפו שלושה חודשים מאז ה-0:1 הקטן מול ורדר ברמן שסיים את העונה עם אליפות שמינית (עוד פעם שמיניה??) ברציפות של באיירן. ואם בעונות קודמות היו עוד תהיות, אולי בכל זאת זה יקרה, לעת עתה שומר אותן ההווה עמוק במגירה.
ב-15/16 הביסה באיירן את המבורג 0:5 במחזור הפתיחה, עונה לאחר מכן 0:6 את ורדר ברמן במחזור הראשון, אבל גם אז – וגם אחרי ה-1:3 מול באייר, ה-1:3 מול הופנהיים וה-2:2 מול הרטה – עדיין הוענקה לה האליפות על מגש של כסף, לפחות עבור הבוחנים את הבונדסליגה כמראה לחיים. ואולי המראה שמשתקף ממנה מורכב קצת יותר מהחיים, זר לא יבין.
האירוניה חזקה יותר מכל, במיוחד כשהיא מסדרת שמיניות לבאיירן מול יציעים ריקים. אפילו ההחלטה הארצית לאפשר לקבוצות הבונדסליגה למלא עשרים אחוזים מתפוסת האצטדיונים בתקופת הקורונה לא הצליחה לעבור את מינכן, שהעליה התלולה במספרי התחלואה המקומיים גברו על הרצון להראות לאנשים ממרחק הבל פה את הקבוצה הטובה בעולם.
אז השמיניה הופיעה בלי צופים, ובטלויזיה הכל נראה אחרת, בעיקר עם הצעקות מהספסל והמגרש שנשמעות ברקע כל הזמן, כמו ילד שבא לעולם בלי משפחה, רק עם אמא שמבקשת את הטוב ביותר עבורו. ואמא רוצה הכי טוב לבן שלה, והיא גאה בהישגים של הילד, גם אם היא היחידה שמשמיעה קולה בנושא.
ואיך אפשר שמיניה ללא שיאים: השער של גנאברי (4׳) הוא השער המוקדם ביותר במשחק פתיחת עונה מאז 2002, השלישיה שהבקיע היא הראשונה בקריירת הבונדסליגה שלו; לבנדובסקי עבר את קרל-היינץ רומניגה עם 163 שערי ליגה, שני רק לגרד מולר. ׳לבה׳ גם הבקיע בפעם העשירית ברציפות במשחק מול שאלקה, דבר שאף שחקן בונדסליגה אחר לא עשה מול אותה קבוצה מעולם; וגמאל מוסיאלה הפך לשחקן הצעיר בתולדות המועדון (17 שנים, 205 ימים) שהבקיע במשחק בונדסליגה, מותיר את רוקה סנטה קרוז מאחור; ואיך אפשר בלי השמיניה (עוד פעם שמיניה...) שקבעה את הנצחון הגדול ביותר אי פעם במחזור פתיחה של
עונת בונדסליגה.
ואם גם אני מתעסק בשטויות האלו, של שיאים שקיימים למען קיומם, אז כנראה שגם אני נפלתי בפח, כנראה שיש לנו אלופה. קשה לי להאמין שקבוצה אחרת חוץ מבאיירן תזכה העונה באליפות, מצד שני אני גם אחד ששומר את הציפיות לכריות. אולי תשתנה דעתי בהמשך, אולי תצליח קבוצה אחרת לנגוס מעט בהפרש, לצמצם את הפער, להשיג נצחון הירואי באליאנץ ארנה שיעורר חושים ותקוות אוהדים, משהו כזה.
ג׳ון לנון כתב פעם ״החיים זה מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות״. אני כותב ״שנה טובה וחג שמח״, וגם על זה אני לא מוכן להתחייב.