על סצנת האולטראס של HSV

סצנת האולטראס של HSV והנורדטריבונה זה סיפור שכדאי לספר, במיוחד עכשיו כשדניאל פרץ עובר לשחק בעיר המבורג. שנתחיל?

הרבה אוהדי כדורגל ישראלים שומעים המבורג וחושבים: מועדון גדול, קצת מקובע, לא שמאל ולא נעליים. אולי אפילו קצת ימין. אבל מה שפעם היה נכון כבר מזמן לא רלוונטי. הסצנה של HSV עברה טרנספורמציה עמוקה, ומה שקרה שם בעשור האחרון ראוי לניתוח לא פחות רציני מהסיכויים של פרץ לפתוח בהרכב.

הכול מתחיל בעצם ביציע הצפוני, ה-Nordtribüne, לב ליבו של הקהל המאורגן של HSV. יציע שידע בעבר קבוצות כמו Löwen Hamburg (אריות המבורג, חוליגנים מהימין הקיצוני שפעלו בסגנון אלים וגזעני). במשך שנים הם שלטו ביציע והכתיבו את הטון. אבל משהו קרה. השלטון הזה נשבר, לפעמים באלימות, לפעמים בשקט עם עבודה אינטנסיבית מאחורי הקלעים.

ב-2015 התפרקה קבוצת Chosen Few, שהייתה אחד מארגוני האולטראס המשפיעים ביותר ביציע, דווקא בגלל שהחליטה שהמועדון הפך למסחרי מדי. מתוך הפירוק הזה קמה קבוצת Castaways Hamburg, שביחד עם Clique du Nord הפכה לגורם הדומיננטי ביציע.

אם אתם מחפשים אידיאולוגיה, תמצאו אותה אצל הארגונים האלו. ולא, לא מדובר בסיסמאות ריקות מתוכן, אלא בפעולות יזומות ועבודה בשטח. קליקה דו נורד, למשל, לא הסתפקו בפוסטרים וכרזות, הם פשוט העיפו את אנשי לובן מהיציע. פיזית. כשקטטה המונית ליד האצטדיון השאירה מסר ברור: פה לא תראו יותר פרצופים של ימין קיצוני.

והם לא לבד. קבוצות כמו Forza 2019, Seemannspack, Banda Caotica ועוד עוזרות לבנות קואליציה ברורה: של שמאל, של קהילה, של שייכות מקומית. לפעמים זו פרוגרסיביות עד הסוף, לפעמים מרכז שמסרב להתיישר עם הימין השמרן.

אבל כדי להבין את התשתית של השינוי צריך ללכת אחורה, לשנות התשעים. שם פעלה Poptown 1998, קבוצה שנחשבה בזמנו ללב האנטי-פאשיסטי של היציע. הרבה לפני ש-HSV מיתגה את עצמה מחדש, פופטאון כבר הניפה את הדגלים הנכונים, חינכה לדמוקרטיה, ויצרה תשתית של קהילת אוהדים אקטיביסטית באמת. הם אולי התפרקו ב-2019, אבל המורשת שלהם נטועה עמוק בנורדטריבונה, ולא במקרה, חלק מחבריהם הם אלו שיזמו את הקמת Förderkreis Nordtribüne e.V., הגוף שעוסק בזכויות אוהדים ותומך בכל מה שמבדיל את היציע הזה ממה שהיה בעבר.

הפירוק של Chosen Few הוביל גם להקמה של קבוצת האוהדים פאלקה, מועדון אוהדים עצמאי שהוקם כמחאה על הפיכתה של HSV לחברה בע״מ. לפאלקה יש קשרים גלויים עם אוהדים של בית״ר נורדיה, שגם היא קמה על עקרונות דומים של אנטי-גזענות, ניהול דמוקרטי, וניכור מההקצנה שבלב המועדון הרשמי.

בחלוף השנים המועדון עצמו הלך והסתנכרן עם הרוח הזו. הסיפור של בקארי יאטה (שחקן פליט שהותקף על ידי התקשורת ואנשי ימין) שינה את הטון. HSV נקטה עמדה. התבטאה באופן חד נגד גזענות, תמכה בזיכרון השואה, איפשרה מדבקות וגרפיטי נגד גזענות באצטדיון, אירחה ניצולים של טבח ה-7 באוקטובר וגם ניהלה שיח קבוע עם האולטראס, כולל תיאום על פירוטכניקה קרה וחוקית. לא עניין של מה בכך בגרמניה.

ועדיין, חשוב לומר: HSV לא הפכה לתעתיק של סט פאולי. היא לא מרימה דגלים של אנרכיזם ולא משדרת רומנטיקה מהפכנית. היא בונה לעצמה נרטיב אחר, נרטיב של מועדון הפועלים האמיתי של העיר עם פחות הצהרות ויותר שורשיות.

אז האם מדובר ביציע שמאלני מובהק? לא בדיוק. יש קבוצות שוליים כמו Sektion Schleswig-Holstein, עם קשרים לגורמי ימין שמרני, על גבול הקיצוני, וכמובן שיש גם את האוהדים שעדיין מבקשים להשאיר את הפוליטיקה מחוץ ליציע, אבל ההשפעה המשמעותית ביציע באה מהשמאל, ואי אפשר לטעות בזה. לראייה בימי דרבי מול סט פאולי הנורדטריבונה מציגה מסר ברור: הם נגד סט פאולי, אבל בפירוש גם נגד הפאשיזם.

אז כשדניאל פרץ נוחת בהמבורג, הוא לא מגיע לקבוצה עם עבר בעייתי. הוא נוחת לתוך יציע שהגדיר את עצמו מחדש. יציע שלומד מההיסטוריה שלו, בונה זהות חדשה, ולא מפחד להיאבק עליה. יציע שלא רק שר ומעודד, אלא גם מחנך, נאבק, ומגן על מה שחשוב לו.

זה סיפור של שינוי שלא קורה ביום, אבל כשהוא מצליח, הוא הופך את היציע לבית אמיתי, וזה בדיוק מה שקרה בהמבורג.