• ערן לוי

עכבר אפור

הרטה ברלין שוב הודחה מהגביע הגרמני ולערן לוי זה מזכיר נשכחות


ב-1972 נערך לראשונה ובאופן חד פעמי טורניר גביע הליגה. המשחקים האולימפיים נערכו באותה שנה במינכן והסתיימו ב-11 בספטמבר, עובדה שהאריכה עד מאוד את פגרת הבונדסליגה ודחתה את שריקת הפתיחה לעונת 1972/3.


שלושים ושתיים קבוצות, רובן מהבונדסליגה וחלקן מהליגה השניה, חולקו בין שמונה בתים אזוריים והשתתפו בטורניר שנערך בשילוב בין שלב משחקי בית וחוץ ושלבי נוקאאוט. היה זה כפי הנראה מפעל גביע הליגה הארוך בתולדות האנושות: הוא נפתח עם משחקי שלב הבתים ב-5 ביולי 1972 והסתיים עם 0:4 של המבורג על בורוסיה מנשנגלאדבך במשחק הגמר שנערך ב-6 ביוני 1973.


הרטה ברלין שיחקה בבית של המבורג, בית מס' 2. יחד עימן בבית שיחקו גם פ.צ סט. פאולי ו-וואקר 04 ברלין, פעם מועדון שפעל משכונת רייניקנדורף, ששיחק באותה תקופה בליגה השניה ושנעלם מהמפה ב-1994. ואפילו המועדון הנשכח הצליח לנצח במשחק הראשון מבין שניים מול הרטה ברלין, שרשמה חמישה הפסדים בטורניר המדובר וסיימה במקום השלישי.


אל תטעו בטורניר, זקני הרטה עדיין שומרים חסד לגביע הליגה, שאחרי הפסקה של עשרים וארבע שנים שב-1997 לעולם למשך עשר שנים נוספות. ולא שהטורניר עניין במיוחד מישהו בגרמניה, אבל זה המקום היחיד בו יכולה היתה ה'אלטה דאמה' להתגאות בהנפת גביע. ובדיוק כמו שתי האליפויות הרצופות ב-1930 וב-1931, גם כאן הניפה הרטה את גביע הליגה פעמיים ברציפות, ב-2000 וב-2001.

*

ב-1985 החליטה התאחדות הכדורגל: מעתה ואילך ייערכו כל משחקי גמר הגביע הגרמני באצטדיון האולימפי בברלין. בהרטה לא יכלו לבקש יותר מזה. גמר באצטדיון הביתי, כל שנה, בכל שנה. נותרה רק משימה אחת פשוטה כדי להגשים את החלום – אשכרה להעפיל לגמר. יכול להיות שניהול חלומות הוא בדיוק הבעיה של מישהו במועדון.


שלוש פעמים העפילה הרטה לגמר, שלוש פעמים הפסידה. אפילו את ההשתתפות במשחק הגמר היחיד בברלין לא יכלו במועדון לזקוף לזכות קבוצת הבונדסליגה, מאחר והיו אלה ה'הרטה בוביז', הקבוצה החובבנית של המועדון, שזכתה להישג המרשים שהדהים את המדינה כולה בתקופה בה יכלו עדיין הקבוצות השניות של המועדונים להשתתף במפעל הגביע הארצי.


איזה חלום גדול יותר יכול להיות לאוהד הרטה מאשר גמר גביע בהשתתפותה באצטדיון הביתי? אליפויות נראות רחוקות מתמיד, גם אם הנהלת הרטה והמשקיעים החדשים והנדיבים שלה מדברים על 'ביג סיטי קלאב' אחרי שנים בהן התרגלה לכינוי 'גרַאואֶה מַאוּס' (Graue Maus), העכבר האפור של הבונדסליגה.


אני זוכר את הפעם האחרונה בה הגיעה הרטה הכי קרוב שאפשר: אפריל 2016, חצי גמר, כחול לבן מארח את צהוב שחור, הרטה מול דורטמונד. חתיכת הופעה אורקולית באצטדיון האולימפי, אווירת מלחמה ביציעים, אוהדי דורטמונד לא נשמעים, רק הדגלים המקומיים נראים באוויר. והכל הכניס אותנו לאווירה שהנה, היום זה קורה, יותר קרוב מזה אי אפשר לבקש.

איך זה נגמר? 0:3 לדורטמונד.

צ'וס, גמר.

*

נו מילא, בכל זאת, לא כל יום מגיעים לחצי הגמר, לא כולם באיירן מינכן. אבל להרטה יש מנהג די קבוע: בכל כמה שנים היא נתקלת בסיבוב הראשון ביריבות מליגות נמוכות, בכל כמה שנים היא גם מודחת מולן. וזה, איך לומר, סתם מכעיס.

לא אותי, אני אדם רגוע, אבל יש לי חברים, אתם יודעים. טוב, גם הם רגועים, אחרת הם לא היו חברים שלי, אבל בטח יש איזה יואכים או מנפרד שכואבים את ההדחה הטריה של הרטה בסיבוב הראשון מול בראונשוייג מהבונדסליגה השניה; או את ההדחה בסיבוב הראשון של 12/13 מול וורמטיה וורמס מהליגה הרביעית; או את הדחת 02/03 להולשטיין קיל מהליגה השלישית; או ב-94/5 מול קיקרס אופנבך מהליגה השלישית; או... טוב, נראה שהבנתם את הרעיון.


לפחות הגיעה זמנה של הקלישאה הפבלובית: מעכשיו יוכל ברונו לבאדיה להתרכז בליגה. ומה יהיה העונה? אליפות מחוץ לתחום, במקרה הטוב כרטיס לליגה האירופית, וכל זה מול קהל קורונה שיירשם בכמה אלפים לכל היותר. חמש מאות איש ראו את הרטה מפסידה לבראונשוייג, קולם לא נשמע ביציע, ממש פס הקול המושלם לעוד הדחה משפילה של הרטה – אבל רק אם לא צפיתם במשחק. בראונשוייג היתה טובה יותר, לפעמים זה מספיק כדי לנצח קבוצת בונדסליגה, בעיקר מול עכבר אפור, שחריץ הגבינה האחרון שזכה לטעום מכוסה בשכבה ירקרקה, עובש בן תשע עשרה שנה.

17 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול