• ערן לוי

הוא חזר

הרבה דברים קרו בפעם הראשונה בשבת האחרונה - הוא חזר, ושוב אנחנו יחד


הרבה דברים קרו בפעם הראשונה בשבת האחרונה:

1. רכבתי על אופניים בדרך למשחק;

2. נכנסתי לאצטדיון תחת מגבלות קורונה;

3. לא מצאתי כיסא פנוי;

4. חזרתי לכדורגל.


ועכשיו לפריטה:

  1. לפני כשבוע קניתי אופניים, זוג משומש במחיר מציאה שמצאתי באתר יד שניה, מאז אני לא מצליח לרדת מהם. חמש עשרה שנה בברלין בלי אופניים, איך הצלחתי לחיות עד עכשיו בלעדיהם... הצלחתי, אני בכל זאת כאן, אבל העיר הזו מרגישה אחרת על כסא אופניים. ואם הספקתי לרכב עליהם לרייבים עמוק בלב יער, ואם חציתי את העיר ממערב למזרח, ואם הפארקים העצומים של ברלין הפכו למוכרים הרבה יותר, קטנה עלי רכיבה לאצטדיון של ליכטנברג. יש גם מגרש חניה קטן לאופניים בצמוד לכניסה הראשית לאצטדיון, שש דקות רכיבה מהבית ואני כבר שם, נעול ומוכן.

  2. שישה מאבטחים עמדו בכניסה, מצפים לכמה מאות בודדות של אוהדים שאמורות היו להגיע. לא יותר מדי, אחרי הכל מדובר במשחק מול ZFC מויזלביץ, לא מאריות הכדורגל הגרמני בכלל, לא מאימפריות הרגיונליגה בפרט, לא מרגשת באופן כללי את מי שחי ברדיוס של חמישה קילומטרים ומעלה מהעיר (הערכה אישית ולא מבוססת, כן? שרק לא יטענו נגדי אוהדי מויזלביץ הנאמנים ודוברי העברית שחיים באוגסבורג, היידנהיים או כפר סבא). אחרי שמאבטח אחד ריסס את כפות ידיי בחומר מחטא, מאבטח שני קרע את ביקורת הכרטיס שקניתי (10 יורו לכרטיס, תוכניה ביורו אחד) ומאבטח שלישי ביקש ממני להשאיר את פרטיי ברשימה המיועדת לכך כי מי יודע מתי הקורונה תגיע אליי, נכנסתי ליציע. לקבוצה מדרום-מערב מדינת טורינגיה נתוני אהדה שמעמידים אותה מתחת לממוצע הצופים השנתי של הרגיונליגה הצפון-מזרחית, עם אצטדיון של קצת יותר מחמשת אלפים מקומות ועם כמות צופים שנתית שתמלא את יציעיו בקושי פעם וחצי. גם הישגי המועדון צנועים: העפלה לליגה הרביעית ב-2009, זכיה בגביע מדינת טורינגיה ב-2010. הכל יחסי בחיים, יטענו זקני העיר הקטנה. פעם אחת בלבד התמלא אצטדיון הקבוצה עד אפס מקום – ואף יותר: זה קרה ב-2011, כשהרטה התארחה למשחק בסיבוב הראשון של הגביע הגרמני ויציעים זמניים נבנו כדי לספק את הביקוש העצום לכרטיסים ולהכיל את כניסתם של שמונת אלפים איש, בפעם הראשונה והאחרונה עד כה בתולדות המועדון (4:0 בסיום). השחקן המפורסם ביותר שיצא משם הוא פיליפ ריסֶה, שאחרי מויזלביץ הספיק לשחק בארמיניה בילפלד ופ.צ היידנהיים לפני שעבר לארצגבירגה אווה ב-2015, מועדונו מאז ועד היום. אוהדיה המעטים של הקבוצה לא הגיעו בהמוניהם לליכטנברג, קולם לא נשמע ביציע האורחים.

  3. ארבע מאות ותשעים איש הגיעו למשחק המרכז-תחתית, זאת בישר כרוז המשחק בדקה ה-87. באצטדיון מותקנים חמש מאות כסאות, וכולם היו תפוסים עוד לפני שריקת הפתיחה, ושוב תודה לך, קורונה. כל שורת כסאות שניה היתה חסומה לישיבה, ובשורות שנותרו הודבקו סרטי אזהרה באדום ולבן על קבוצות בנות שלושה כסאות האחת, מותירות מקום בצוותא לארבעה אנשים לכל היותר. והגרמנים ממושמעים, ואם אדם יגיע לבד לאצטדיון וימצא מקום ישיבה, לא יצטרפו אליו שלושה אוהדים אקראיים, הם יחפשו להם מקום אחר, צריך לשמור על ריחוק חברתי בימינו, בּיטֶה אבְּשטַנְד בֵּהָלטֶן! אין ברירה, חייבים לעבור ליציע העמידה האחורי. פעם הוא היה חולי, היום הוא מדושא, אבל לא עם דשא יפה כזה, ירוק וגזום עם טיפות טל עדינות של בוקר, כי אם דשא של רטיבות, של עובש ירקרק שמתפשט על פני יציע האבן. מראה נאה מרחוק, נעים פחות לישיבה מקרוב, מזל שלבשתי מכנסיים שחורים, אפילו אתם לא תזהו את הכתמים החדשים. אסור להסתובב באצטדיון בלי מסיכה: בתור לבירה או לשירותים, במפגש אקראי עם חברים, בדרך מכאן לשם. ביציע זה אחרת, כל עוד שומרים על ריחוק פיזי תקין. הילדים של מחלקת הנוער לא מתרגשים מהתקנות, חבורות של עשרה נערים ויותר מתגבשות לאט בשורות שמתחתיי, מתקרבות אחת לשניה ויוצרות התנחלויות של מדי ספורט אפורים עם סמל המועדון. ולמרות כל אלה לא נפגעה חווית הצפיה הפרטית שלי. כמעט חמש מאות צופים במשחק? בעונות האוברליגה כמהתי למספרים שכאלה, התאכזבתי בכל פעם מחדש לגלות שבמקרה הטוב הטריחו עצמם שלוש מאות איש, וגם זה למשחק מרכזי, מול טניס בורוסיה או... בעצם רק מול טניס בורוסיה. החוק הנוכחי קובע: לא יותר מאלף איש רשאים להימצא ביציעים בעת משחק ברגיונליגה. הידע המוקדם קובע: גם ללא קורונה לא יגיעו יותר מאלף איש למשחק בית. ואולי פה כל הקסם: ליכטנברג 47 תישאר שלנו, הקבוצה הקטנה שהוקמה פעם בשכונה קומוניסטית קטנה, שהוציאה מתוכה מתנגדי משטר נאצי מובהקים ושהצליחה להתגבר על אחד, אריך מילקה, שניסה בכל כוחו לפרק את מה שבכל זאת נבנה שם, ניסה ולא הצליח, הנה היא כאן.

  4. הפעם האחרונה שלי כאן היתה ביום נעים, שמונה עשרה מעלות, אולי תשע עשרה. ישבתי ביציע עם חבר שהגיע לבקר מארץ אחרת, סיפרתי לו על חוויות החודשים האחרונים שלי, על התהפוכות האישיות ששינו את מחשבתי, שהביאו אותי להתכנסות פנימה וליציאה החוצה. פתאום, בגיל בו אנשים מנתחים את תוצאות משבר גיל העמידה, מצאתי את עצמי מנהל חיים חדשים, עם תובנות שלא היו שם קודם. הכדורגל, על כל נפח ארבעים שנותיו בחיי, לא הצליח למצוא שוב את מקומו הבטוח. הפידים המשיכו לשלוח הודעות, העוקבים והאוהדים המשיכו לשאול אותי שאלות, היו גם מי שביקשו ממני לחזור, לכתוב, אתה פה חסר לנו. ואני בשלי, מתעסק בדברים החדשים שמילאו כל מגירת מידע פנויה בתוך הראש, ולפעמים, כשאין עוד מקום לדברים החדשים, עולה צורך בדיון אישי, מעמיק ולא פשוט, על פינוי מקום במגרות המלאות. הנה גרביים ישנים שכבר מזמן לא גרבתי, הנה חולצה עם חור בבית השחי, ומה עם הסווטשרט הכתום? אפשר לוותר עליו? איני יכול עוד. ממסעות כדורגל ארוכים לקמניץ, צביקאו, מגדבורג, בילפלד, קלן ודורטמונד - וגם לארבע קצוות העיר - מצאתי את עצמי מבלה את סופי השבוע שלי בדרך אחרת לגמרי, עמוק בלב ברלין שלא הכרתי, עולמות חדשים, צבעים נדירים, שואל שאלות ולא לגמרי סגור לגבי התשובות, וגם הן התנגשו לא פעם בחיים שהכרתי. וכלכלית היא לא עשתה לי טוב, ההפך הגמור, אך דווקא הקורונה הצליחה להרגיע את הראש, לעצור לרגע, להבין את כל מה שקרה. משהו טוב חייב לצאת מזה, ואם לא במוקדם אז לבטח במאוחר. זה הגיע, אפשר להירגע. בוקר אחד, אחרי שנה אינטנסיבית, אחרי תובנות שהמתינו למעלה מיובל שנים לתורן, התעוררתי עם התחושה ההיא מפעם, ועם תחושות בטן לא מתווכחים, אז הנה אני, נמצא שוב ביציע אבן מכוסה באזוב מעופש ורואה אותה, את הקבוצה היחידה, כנראה באמת אכפת לי ממנה. והיא לא תילחם על העפלת ליגה העונה, ספק אם תעשה זאת אי פעם. הליגה הרביעית יפה לה, לצנועה שהגיעה כפי הנראה לפסגת חלומותיה המקצועיים. ולמרות הכל יש למועדון את האצטדיון המתוק בעיר, עם הקבוצה הקרובה ביותר אליי, ועם שיבתי אליה אחרי הפסקה של למעלה משנה. ולא, ממש לא משנה לי שהיא ספגה שער שוויון בדקה ה-85, שהמשחק הסתיים בתוצאה 1:1 ושליכטנברג 47 נמצאת כרגע במקום נמוך בטבלה עם נצחון אחד בלבד בחמשת המחזורים הראשונים של העונה. יש כדורגל ליד הבית, יש קהל שמגיע, יש אווירה טובה, והכי חשוב – הוא חזר.

הרבה דברים קרו בפעם הראשונה בשבת האחרונה.

ושוב אנחנו יחד.


136 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול