ה-3 בנובמבר 1990.
דינמו ברלין (בשמה לאחר איחוד גרמניה, פ.צ. ברלין), לשעבר מועדון השטאזי של אריך מילקה, מגיעה למשחק מול כימי לייפציג (בשמה החדש פ.צ. זאקסן). מסיבות של נוחות, נשתמש בהמשך הפוסט בשמות הנוכחיים.
"איחוד גרמניה" התרחש פחות מחודש קודם לכן. נפילת החומה - שנה פחות כמה ימים לפני כן. במזרח-גרמניה לשעבר שורר ואקום באזורים רבים. מוסדות השלטון המזרח-גרמני התפרקו. סקסוניה עדיין לא קיימת כמדינה בפועל (כפי שהיא היום), וכוחות המשטרה הורכבו מחדש ועדיין לא הכירו את השטח. שלושה משחקים "חמים" שהתקיימו באזור לייפציג באותו יום לא אפשרו למשטרה להערך למשחק כראוי. רק 219 שוטרים, רובם לא מנוסים, היו בתפקיד ונועדו לשמור על הסדר מול מאות החוליגנים שהגיעו מברלין. ואם כיום כל מי שמגיע למשחקי כדורגל בגרמניה רואה קבוצות שוטרים מצויידות היטב, זה לא מה שהיה בלייפציג בנובמבר 1990. ניסיון ואמצעים מתאימים הם בדיוק מה שהיה חסר לשוטרים.
העימותים בין החוליגנים מברלין לכוחות המשטרה החלו כבר ליד ההאופטבאנהוף, תחנת הרכבת המרכזית של לייפציג. מחוץ לאצטדיון (גאורג-שוורץ-שפורטפארק, כפי שנקרא עדיין האצטדיון שנקרא מאז 1992 על שם אלפרד קונצה) החריפו העימותים. בקבוקי זכוכית ואבנים נזרקו על השוטרים, שהחליטו לבסוף לפנות את כל האוהדים האורחים מהיציע, באמצעות גז מדמיע ואלות. האורחים ממזרח-ברלין נדחקו לכיוון תחנת הרכבת הסמוכה של לייפציג-לויטש, אך שם התחדשו העימותים הפיזיים. מפקד כוח המשטרה סיפר בדיעבד כי שוטריו חשו סכנה מוחשית לחייהם (שוטר אחד נפצע באירוע).
ואז, ניתנה הפקודה לירות. בין 50 ל-100 כדורים נורו בתוך דקה אחת. ששה אוהדים נפצעו באורח קל, שלושה נפצעו באורח קשה, ואחד - מייק פולי בן ה-18 - ספג פגיעה בראשו ונהרג במקום. ראשו כוסה במגבת, אך זה לא עצר את המהומות. גם אשה לא מעורבת שהייתה במקום נפגעה מכדור ברגלה, מה שעורר לא מעט שאלות על מקצועיות השוטרים.
חלק מהחוליגנים הגיעו לתחנת הטראם הסמוכה, השתלטו על רכבת שהגיעה לתחנה, הוציאו ממנה בכוח את הנהג ופשוט לקחו אותה בעצמם עד מרכז העיר - מרחק של כ-25 דקות נסיעה. שם ירדו החוליגנים מהרכבת ובזזו מכל הבא ליד. 31 חנויות דיווחו על נזקים מאותם אירועים. עד שהמשטרה הצליחה לפזר את ההתפרעויות במרכז העיר החל לרדת הערב.
למחרת צעדו אלפי אוהדי דינמו ברלין בבירה, בהפגנת מחאה שקטה לזכרו של חברם מייק פולי. חלקם חזרו בליווי מצלמות הטלוויזיה כעבור כמה ימים לתחנת הרכבת של לייפציג-לויטש וסיפרו את גירסתם למה שאירע. "אנחנו יודעים שאנחנו לא מלאכים, אבל חשוב לנו שיידעו מה קרה כאן באמת - רצח!".
וזה סיפור בעייתי ומורכב על קבוצת אוהדים-חוליגנים, שכמה שבועות לפני כן עוד הייתה יקירת המשטר ופתאום כבר אין משטר, ונותרו רק החוליגנים. ויש משטרה חדשה, ומוסדות לא מתפקדים, והרחוב הופך לזירת קרב - ואדם אחד, שככל הנראה באמת לא היה מלאך, שילם בחייו.